להראות שאנחנו עדיין בחיים

מאת: מיכל שינדר, שכבת יב', מחנה אשדוד ט"ו מתי הבנתי שאני לא אוהבת את הסגר הזה? כשדיברתי עם חברים ולא היה לי דבר לחדש להם על היום שעברתי.

זה ברור מאליו לא? כל היום יושבת בבית, עושה שיעורים (לפעמים) ומדברת עם אנשים ב-zoom. זה לא אותו הדבר בלי לצאת מהבית, זה לא אותו הדבר בלי לראות את האנשים שאני אוהבת: חברות, המחנה, הגרעין שאצא איתו לשנת שירות. אני מרגישה מן ריקנות כזו, מחסור בשגרה- כאוס. כאילו אני בכוח צריכה להכניס לעצמי דברים ליום רק כדי להרגיש יותר בחיים.

נראה לי שרובינו ככה: מאבדים את זה בבית.

אז הנה לכם שאלה שעסקתי בה המון: זוכרים את היום האחרון שלכם לפני שנכנסתם להסגר? האם הייתם משנים בו משהו?

אני יודעת שכן, כל כך בטוחה בכך! הייתי חיה יותר, מנצלת את הזמן בחוץ יותר, שוכבת על האדמה כשהיא ריקה מאנשים, רק אני, פריחת האביב וכוכבים ומעריכה את זה שאני חופשיה.



"הייתי חיה יותר, שוכבת על האדמה כשהיא ריקה מאנשים, מעריכה את זה שאני חופשיה." תמונה: ProtoplasmaKid / Wikimedia Commons


אז אמנם אני לא יכולה לעשות זאת, ויש בי תחושת פספוס כה גדולה כי אני הכי לא ילדה של בית... אבל יש בי גם אופטימיות, אני יודעת שזה יחלוף ובעוד תקופה נוכל לצאת, לנשום אוויר ולראות אנשים. להרגיש אותם. לחוש יד על הכתף כשצריך עזרה או חיבוק אוהב שפשוט לא ניתן למלא את חוסרו דרך המסך.

אנחנו נצא אנשים שונים מהבידוד הזה, טובים יותר, מעריכים את מה שיש לנו בין הידיים, את האנשים שמלווים אותנו לאורך הדרך ואת החופש הבלתי מוסבר הזה שמעולם לא יצא לנו להכיר בו, להרגיש איך הוא נמנע מאתנו.

אז למי שהגיעו לקטע הזה, אם זה חברי התנועה שלי או אנשים נוספים, לי הבידוד הזה כל כך קשה, אבל עצם העובדה שיש לי חברים שאיתם אני מדברת, פעולות שאני עוברת בעצמי, חניכים שלהם אני מעבירה פעולות, אלו הדברים שגורמים לי להרגיש משמעותית, שייכת ואולי עדיין קצת בשגרה. אז אני קוראת לך, לעשות משהו משמעותי, בין אם זה לכתוב קטע על איך שאת/ה מרגיש/ה ולפרוק קצת או אפילו לדבר עם מישהו ולשאול אותו לשלומו. זה מה שעושה את כל ההבדל. זה מה שיראה שאנחנו עדיין בחיים.

92 צפיות
  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon

טל: 03-5350157

ת.ד. 9057, רמת גן רמת אפעל 5219001