אמא שלי עבדה קשה בתור אחות. ואז התחילה הקורונה

מאת: עדן איבניצקי, שכבת ט', מחנה קריית ביאליק


אמא שלי עובדת במחלקה של חולי קורונה קשים ומונשמים.


היא התנדבה לזה, אף אחד לא הכריח אותה. בהתחלה היא עבדה במחלקה של המקרים הקלים. לא כזה קשה, הכל טוב... ואז אמרו לה שאין מספיק צוות, ושאלו אם היא מוכנה לעבוד במחלקה של המקרים הקשים. בית החולים בנה מחלקה מטורפת, קומה שלמה, ציוד חדש וכולי. והיא הסכימה. כי חולים זה חולים, והיא שם כדי לעזור.

בהתחלה לא היה ברור מתי והאם פותחים את המחלקה. מה, את כל המחלקה הזו בנו בשביל שלא ישתמשו בה? אבל אחרי בערך שבועיים המחלקה התחילה לפעול. ואמא שלי הייתה די בהלם. היא עבדה בהרבה מחלקות בחיים שלה, ויש לה גם התמחות במחלקות פנימיות, בהן העבודה לחוצה וקשה במיוחד. אבל היא אמרה שבכל השנים שבהן עבדה כאחות, כבר 20 שנה בערך, היא לא עבדה כלכך קשה כמו בימים האלו.


קודם כל - מלבישים את עובדי הרפואה כאילו הם נכנסים לכור גרעיני. סטודנטית אחת ללימודי אחיות שנמצאת במחלקה מיגנה את אמא שלי. הן סיימו, ואמי באה להיכנס למחלקה הסגורה. ואז, למרבה המזל, חברה שלה הגיעה, ואמרה שהיא לא התמגנה כמו שצריך, ושבשום אופן לא תיכנס ככה. אם החברה של אמא שלי לא הייתה מגיעה באותו רגע - אולי הייתה לה קורונה עכשיו.


"מלבישים את עובדי הרפואה כאילו הם נכנסים לכור גרעיני".

בתמונה: אחות עם ציוד מיגון. (התמונה היא המחשה ואינה קשורה באופן ישיר לכתבה)

היא נכנסה למחלקה והתחילה לעבוד. היא לא מספרת לי יותר מדי על מה קורה בפנים, ועל החולים כי זה דיסקרטי. אבל היא כן סיפרה שהיו אבא ובן שאושפזו ביחד במחלקה. האבא היה במצב מאוד מאוד קשה, על ערש דווי. אז אמא שלי החליטה להכניס את הבן לחדר של האבא. זה ממש ריגש אותי, אבל זה גם תפקיד מוזר. אמא שלי היא זאת שתחליט אם בן יראה את אבא שלו לפי שהוא נפטר?

עוד משהו שהיא סיפרה לי זה, כשיש חולה שהוא במצב קשה ביותר, שמטופל בהנשמה, צריך להפוך אותו על הבטן ולהרים לו את הרגליים. כשמגיע הרגע להפוך אותו, כל הצוות, שמורכב מ30 אנשים בערך (אחיות ורופאים כאחד), צריכים להפוך אותו ביחד. למה כל כך הרבה אנשים? כי יש כל כך הרבה צינורות ומכשירים שמחזיקים אותו בחיים, שכל תזוזה קטנה היא קריטית.

בסופו של דבר, אני גאה באמא שלי על העבודה המדהימה שהיא עושה. זה דבר קשה ולא מובן מאליו. אבל אני גם קצת מפחדת, כי חוץ מזה שזה מעייף מאוד וקשה, זו גם מחלה מאוד מדבקת. אני ילדה בלי הרבה משפחה, ואם לאמא שלי קורה משהו - לא יהיה מי שיקח עליי ועל אחותי אחריות. אני משתדלת לחשוב ש"לי זה לא יקרה", אבל תכל'ס, הכל יכול לקרות.


אני מנסה להישאר אופטימית, אם לא בשבילי אז בשביל אחותי ואמא שלי. יש לי שיעור ציור פעם בשבוע, זה ממש עוזר לי. אני לא יודעת ממש איך אמא שלי מרגישה עם כל זה. אני יודעת בוודאות שהיא עייפה מאוד, אבל היא מנסה לשדר חוזק.

0 צפיות
  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon

טל: 03-5350157

ת.ד. 9057, רמת גן רמת אפעל 5219001